הימים האחרונים של הרצל, מותו ומורשתו

                                                    

             ספרו "אלטנוילנד" (ארץ ישנה חדשה) וימיו האחרונים של הרצל

בשנת 1902, הרצל הוציא לאור את ספרו "אלטנוילנד", שכתב בשנים 1902 - 1899. הספר היה רומן, שדרכו הרצל תיאר את החזון שלו, שתקום מדינה יהודית בארץ ישראל. הספר תורגם גם מספר פעמים לעברית. הספר הוא המקור למשפט המפורסם של הרצל, "אם תרצו אין זו אגדה".

בשנים האחרונות לחייו, הרצל סבל מבעיות בריאותיות רבות, ולמרות שרופאיו המליצו לנוח, הוא המשיך לעשות את פעולותיו למען היהודים. הוא סבל מחולשה, כאבי ראש, קשיי נשימה, דופק לא סדיר, התעלפויות ואף מתסמיני מחלת הזיבה, עוד מגיל 20. ב-1 ביולי 1904, גילו אצל הרצל דלקת ריאות מתקדמת, והוא כתב בצוואתו "רצוני בלוויה של המעמד העני- ביותר, לא נאומים ולא פרחים. רצוני להיקבר בארון של מתכת, באחוזת הקבר ליד אבי, לשכב שם עד שהעם היהודי יעביר את גופי לארץ- ישראל". בצוואתו הוא גם דרש שילדיו יקברו לידו בארץ ישראל. הוא נפטר ב-3 ביולי 1904, כאשר היה רק בן 44. קצת לפני פטירתו, הוא ביקש לראות את אימו, והוא הספיק לראות אותה, למשך קצת זמן.

                                       זכרו ומורשתו של הרצל

על פי בקשת צוואתו, באוגוסט 1949, שנה לאחר קום מדינת ישראל, עצמותיהם של הרצל, אחותו והוריו הועלו לארץ ישראל, ונקברו מחדש בהר הרצל בירושלים. בשנת 1960, הוקמה מצבה על שמו.

כיום, מקומות רבים בישראל קרויים על שמו של הרצל, למשל: רחובות בכמעט כל עיר בישראל, הר הרצל שבו נקבר קרוי על שמו, מוזיאון עליו ואפילו עיר על שמו (הרצליה). ישנם גם הרבה שירים וספרים עליו. גם בבתי ספר בישראל מזכירים אותו ולומדים עליו.
  

אחוזת הקבר של משפחתו של הרצל, בווינה.

ספרו של הרצל "אלטנוילנד". השער של הפרק הראשון מתוכו.
בתחתי רשום בגרמנית "אם תרצו אין זו אגדה".

הרצל כיושב ראש התנועה הציונית

במטרה לאחד כל הארגונים והגופים הציוניים בעולם, הרצל ייסד את ההסתדרות הציונות העולמית ב-3 בספטמבר 1897, מספר ימים לאחר הקונגרס הציוני הראשון.
                                                                                   
בקונגרס הציוני השני, שנערך ב-1898, שנה אחרי הקונגרס הראשון, הוחלט לייסד בנק ציוני, שמטרתו הייתה לאסוף כספים, על מנת לרכוש מהסולטאן הטורקי צ'רטר (אישור, ערבות, הסכמה) על ארץ ישראל ויישוב יהודים בה. בשנה זו הרצל הגיע לארץ ישראל ביחד עם משלחת, במטרה להיפגש עם הקיסר הגרמני, שלצערו של הרצל, לא הסכים להעניק חסות להתיישבות בארץ ישראל. בקונגרס השלישי, שנערך בשנת 1899, אושר הניסוח הרשמי של דרישות הצ'רטר והחליטו על הקמת "אוצר התיישבות היהודים", שהיה בנק שנועד לממן את הפעולות (למשל: התיישבות) בארץ ישראל.

                      התקבלותו של הרצל בציבור היהודי

פעולותיו של הרצל ויוזמותיו זכו להערכה, הערצה ותמיכה בציבור היהודי, אך גם עוררו התנגדות. חלק מהזרמים ציוניים- חרדים תמכו ברעיון הציוני של הרצל, ואחד מהם, הרב משה כלפון הכהן אף כינה את הרצל "איש רם המעלה זך השכל וחד הרעיון". לעומת זאת, חלק מהחרדים חששו שהציונות תשפיע לרעה על העם היהודי, וטענו שרק כשהמשיח יבוא, הוא יביא את היהודים לארץ ישראל. גם אנשי תנועת הפועלים של יהודי רוסיה, "הבונד" ("הברית" ביידיש) התנגדו לציונות, בטענה שהיא לא תפתור את בעיית היהודים.

                                                      הקונגרס הציוני השישי

בקונגרס הציוני השישי, שכונס ב-23 באוגוסט 1903, לאחר שהרצל דיווח על כישלונותיו במגעים עם הסולטאן והקיסר הגרמני, הרצל הציע את "הצעת אוגנדה" (שכיום ידועה כ"תוכנית אוגנדה"), שלפיה היהודים התיישבו בשטח של כ-13,000 קמ"ר במזרח אפריקה שנקרא "אוגנדה" (שנמצא בקניה של ימינו), לאחר שהבריטים הציעו לו אותה. הרצל ראה בהצעה זו תמיכה של הבריטים בציונות, אך רבים התנגדו לה, וטענו שזו הצבעה נגד התיישבות בארץ ישראל. בסוף הצעה זו לא יצאה לפועל.

תמונה של המשלחת הציונית לישראל
בשנת 1898, הרצל עומד במרכז התמונה

הקונגרס הציוני הראשון

בעקבות הרעיוניות הלאומיים של הרצל, שיש למצוא מדינה ליהודים, בעקבות פרסום ספרו "מדינת היהודים" וגם בגלל שלא הצליח לגייס כספים מיהודים, הרצל הנהיג וכינס בעיר בזל בשוויץ, באולם "בית הקזינו" המפואר, את הקונגרס הציוני הראשון, ב-29 עד ה-31 באוגוסט 1897, שמטרתו הייתה לדון על ענייני ארץ ישראל, שנפתח על ידי נאומו של קרפל ליפה, שהיה מנהיג ציוני, ובהמשכו מקס נורדאו, שהיה אחד ממייסדי התנועה הציונית, סיקר את מצבם של היהודים באירופה (שהיה רע). בקונגרס השתתפו כ-200 נציגים בערך, מ-16 מדינות. עד שנת 1903, בכל ששת הקונגרסים הראשונים, הרצל היה נשיא הקונגרס ועמד בראשו, ולאחר מותו, החליפו אותו.

בקונגרס התעוררה מחלוקת בין הרצל ואנשיו שהיו אנשי ציונות מדינית (זרם בתנועה הציונית שהחליט שקודם כל יש לבצע פעולות מדיניות, לפני התיישבות בארץ ישראל) לחובבי ציון, משום שחובבי ציון טענו שיש להתיישב בארץ ישראל, לעומת הרצל ואנשיו, שלמרות שגם הם תמכו בהתיישבות בארץ ישראל, הם ניסו לעשות קודם כל פעולות מדיניות.                    
כהסכם פשרה, בקונגרס אושרה תוכנית בזל, שלפיה ארץ ישראל היא ביתם של היהודים, ושם הם התיישבו, אך קודם עליהם להשיג תמיכה וערבות של מדינות העולם לפני התיישבות, ושם נקבעו דרכי פעולה לביצוע התוכנית, כגון: קניית קרקעות בארץ ישראל ופעולות התיישבות, ארגון עלייה לארץ, ותמיכה בעולים.

לקונגרס היו שתי מטרות עיקריות:
1. להשיג תומכים לרעיון הציוני של הרצל, ולהראות לעולם שעומד מאחוריו גרעין מוצק של אנשים.
2. לגייס כספים, על מנת לאפשר את המשך הפעילות של הקונגרס.
מטרות הקונגרס הושגו, והרצל הוכיח שהעם היהודי מאוחד, למרות שהיהודים חיו במדינות רבות בגולה, והוא גם נהיה המנהיג של ההסתדרות הציונית, והוא ייצג את כל הפעילים הציוניים, וביחד הם פעלו במדינות רבות בעולם. הרצל אף כתב ביומונו על הקונגרס הראשון: "בבזל ייסדתי את מדינת היהודים. אם אומר זאת בקול היום, יענה לי צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, בוודאי בעוד חמישים שנה, יודו בכך כולם..." וגם צדק, כי אחרי 50 שנים קמה מדינת ישראל.

הדיוקנים של משתתפי הקונגרס הציוני הראשון (הציור משנת 1897)